זוּם-אִין על יהודית כץ

יהודית כץ תעביר את ההרצאה הנועלת של כנס האון-ליין הקרוב שלנו, Design Leadership Live. יהודית היא יזמית, יועצת, מאמנת ומרצה המתמחה בתחום הפסיכולוגיה החיובית (חקר האושר) ופסיכולוגיה פרקטית מבוססת מחקר.  היא כותבת באופן קבוע בעיתון ״הארץ״ ומקליטה את הפודקאסט הנשמע ״חושבים טוב״, פודקאסט על פסיכולוגיה (מעל 100,000 הורדות בחודש).

לקראת ההרצאה שלה בכנס, שאלנו אותה כמה שאלות על ההרצאה שלה ועל ההתמודדות עם תקופת הקורונה.

היי יהודית! ספרי לנו, על מה תדברי בהרצאה שלך?

יש לנו המון המון מחשבות אוטומטיות: "ככה זה צריך להיות" ו"אנשים הם כאלה וכאלה", "למה אני תמיד כזה". אנחנו שולפים אותן כל כך מהר, שאנחנו בכלל לא שמים לב איך ברגע כתבנו סיפור: לפעמים הוא דוקומנטרי, נאמן למציאות, ולא פעם מדובר במדע בדיוני או פנטזיה.
לפעמים המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם מקדמים, דוחפים אותנו להיות טובים יותר, אבל הם גם טובים מאוד בלדכא, להפחיד ולתקוע אותנו במקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם. או כמו שכתבה הסופרת אנאיס נין, ״אנחנו לא רואים את הדברים כפי שהם. אנחנו רואים אותם כפי שאנחנו״.

אנחנו סובלים ומייצרים סבל כשאנחנו לא ערים לכל האפשרויות ולכל הדרכים החלופיות. אנחנו סובלים כשאנחנו בטוחים מראש שאי אפשר. שלא נצליח. אוסף הפרשנויות ישפיע על כמה ננסה, איזה סיכון ניקח ואיך נרגיש לאורך כל הדרך.

ובכן, אנחנו יכולים. אנחנו יכולים לזהות מחשבות מזיקות שאספנו לאורך השנים. אנחנו יכולים להתמודד איתן, להטיל בהן ספק, להיפטר מהן. אנחנו יכולים להפעיל וישרים: לנקות את זגוגיות המשקפיים שלנו. בהרצאה נלמד איך המחשבות והפרשנות של כל אחד מאיתנו יאפשרו לנו לחיות חיים טובים יותר.

איך הגעת לעסוק בנושא הזה?

לפני הרבה שנים שמתי לי למטרה להנגיש כלים, עקרונות ומסקנות שיכולות לעזור לנו לחיות חיים יותר טובים, בעיקר מבחינה פסיכולוגית. התעמקתי בעיקר בתחום שנקרא פסיכולוגיה חיובית שחוקר את התפקוד האנושי הטוב, ושואל שאלות כמו מה עוזר לנו לשגשג. מה עוזר לנו להיות מאושרים, פרודוקטיביים, עם מערכות יחסית יותר טובות ויותר יצירתיים.

הגעתי לעסוק בנושא של ההרצאה כשהגעתי למסקנה שהרבה פעמים יש מחשבות שמפריעות מאוד לאנשים בדרך לחיים טובים יותר. אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים זה טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT). הרבה  ממה שנדבר עליו בהרצאה זה ממש how to  ודברים שאפשר לעשות מתוך הטיפול הזה גם מבלי להיות בטיפול. מדובר על משה מאוד פרקטי, וככה בעצם נכנסתי לתחום ולמדתי אותו. היום אני גם עוזרת לאנשים ליישם אותו, עובדת עם אנשים על זה.

איזה סוג של מחשבות מעכבות פוגעות באנשים שעוסקים במקצועות יצירתיים כמו עיצוב?

הרבה פעמים יש תפיסות מסוג "הכל או כלום"; אם לא עשיתי מושלם, או שכולם אוהבים או הכי מקורי, אז הוא  לא ראוי ולא טוב, אני לא יכולה לעסוק בתחום הזה. אנחנו רואים המון פרפקציוניזם בתחומי העיצוב, לא פרפקציוניזם במובן של "וואו איזה יופי, יש לי סטנדרטים גבוהים", אלא במובן של "מה שאני עושה חייב להיות מושלם, ואם אני לא עושה את זה כמו שצריך אני לא עושה בכלל". זה מקצוע שיכול מאוד לפגוע, שלא לדבר על השוואות חברתיות כמו מי מעצב יותר טוב, מי עושה דברים בצורה יותר טובה, שזה כמובן אינסופי כי לכל אחד יש את הסגנון שלו.

האם יש מחקר או ניסוי בנושא של מחשבות מעכבות שמאוד השפיע עלייך?

יש את הסיפור של איך התגלו המחשבות המעכבות, אני אספר עליו גם בהרצאה. בגדול, במשך שנים הפסיכולוגיה ניסתה למצוא אירועים בעבר של המטופל בשביל להסביר את הסבל שהוא חווה היום, זה נעשה מתוך מחשבה שאם האירוע הטראומטי יתגלה יהיה אפשר להתקדם הלאה ממנו. בשנות ה-60, אהרון בק שבהמשך זכה לתואר "אבי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית", גילה שלא מדובר בטראומות או באירועי ילדות עצמם שבהכרח מסבירים את הסבל של המטופל היום, אלא הסגנון של הפרשנויות שלו. ברגע שהוא עבד עם המטופלים על הפרשנות שלהם, הטיפולים הפכו למאוד קצרים ויעילים. זה מאוד השפיע עליי ומשמעותי לדעתי.

מה הדבר הכי מעניין או מפתיע שלמדת בשנה האחרונה?

אני חושבת שלמדתי את מה שכולם למדו – שבסוף הבסיס הוא הכי חשוב בתקופה כזאת של קורונה וסגר. כל הדברים הכל כך פשוטים של היום-יום הופכים להיות כל כך נחשקים. הפגישות עם החברים, לצאת לאן שרוצים, הבילויים הקטנים של היום-יום. לא הנסיעות הגדולות לחו״ל, לא האירועים המרגשים בחיים, אלא באמת היום-יום הנחמד הזה שכל כך מתגעגעים אליו. כמה קל לא להעריך את זה, עד כמה הבריאות היא חשובה ולא מובנת מאליה, כמה המפגשים עם החברים הם חשובים.

בסוף, גם לשמור על עצמנו בתוך כל התקופה הזאת דורש מאיתנו לחשוב על הבסיס כל הזמן. האם אנחנו עושים ספורט, זזים, צריכים לשמור על קשר עם אנשים. בסוף אין סודות, חשוב שנעשה את מה שתמיד ידענו שכדאי לעשות, עכשיו אנחנו מרגישים יותר מתמיד כמה זה חסר.