אחד על אחד עם דנה כהן בראון: על UX, נוודוּת וקהילה

פעם היא היתה מוכרת בתור היואקסית הישראלית בטוויטר, אחר-כך בתור אחת ממייסדות קהילת WE, ובשנים האחרונות היא מפרסמת תמונות מעוררות קנאה מלוקיישנים שבהם היא עוצרת לעבוד מסביב לעולם, בטיול-עבודה מתמשך עם כל המשפחה. אבל לפני הכל, דנה היא אשת מקצוע שסטארטאפים וארגונים רבים אחרים פונים אליה כשיש להם פרויקטים מורכבים במיוחד.

לקראת ההרצאה שלה עם נורית פרס ב-UXI Live בחודש הבא על הקשר בין UX ל-PM, רציתי להכיר את דנה קצת יותר טוב. אז קבענו לנו שעה בזוּם, וגיליתי בה הרבה דברים מעניינים, גם על העבודה מסביב לעולם, גם על ההקמה של WE והקהילה שנוצרה יש-מאין כמעט באופן מיידי, וגם על תהליך ההכנה של ההרצאה (דנה ונורית יסודיות, אין מה להגיד).

דנה, איפה אני תופס אותך היום? וכמה זמן את כבר בדרכים?

אני כבר שנה+ בדרום ספרד, באנדלוסיה, בכפר שנקרא La Herradura, מילולית “הפָּרְסַה”. זה מפרצון חמוד בין מלגה לגרנדה. בדרכים אני נמצאת 3 שנים וארבעה חודשים, יצאתי מישראל בדצמבר 2017, ביום ההולדת ה-40 שלי. הבנו שעבדנו כבר 20 שנה, ויש לנו עוד איזה 25 שנה לעבוד, שנינו ב”עבודות הייטק”, והרגשנו שלא יקרה כלום אם ניקח שנה חופש. זה היה חלום שלנו.

Homeschooling

אז אתם 3.5 שנים בחופש מתמשך? איפה נרשמים? גם אני רוצה!

זה לא מתאים לכולם. הילדים היו 3 שנים ב-Home schooling, כלומר אנחנו לימדנו אותם. היינו בדרכים אז לא היתה דרך אחרת. לקחנו ספרים מישראל, לקחנו גם דברים און-ליין אבל בגדול אנחנו היינו המורים שלהם. בנינו מסלול של 3 חודשים טיול ו-3 חודשים ישיבה במקום אחד. בזמנים שישבנו במקום אחד אנחנו עבדנו יותר והם למדו יותר, ובזמנים שהיינו בתנועה אנחנו פחות עבדנו וגם הם פחות למדו.

כשאני חושב על זה, בעצם חוויתם את כל המעבר לעבודה ולימודים מרחוק הרבה לפני כולנו, לא? באתם מוכנים לקורונה?

מאוד, אנחנו הרגשנו את זה מההתחלה, גם היינו מוכנים לסגר, כי הייתי כבר עם הילדים בצורה אינטנסיבית לתקופה ארוכה, במקביל לעבודה.

יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים על עבודת דיזיין מרחוק, ושמעתי כמה אומרים שעבודה סולו אין בעיה לעשות מרחוק, שרטוט מסכים ודברים טכניים יותר; אבל שחשיבה יצירתית, עבודת צוות קריאייטיבית של ממש, פחות עובד להם ב-remote וצריך face to face. איך זה עבורך?

הדיעה שלי על הנושא השתנתה לאורך השנים. תקופת הקורונה נתנה לי דחיפה מאוד רצינית, כי היא פתחה את הראש של כולם לזה שלעבוד מרחוק זה יותר פשוט או הרבה יותר אפשרי ממה שאנשים חשבו. יש ארגונים שממילא הראש שלהם הוא מאוד distributed (הפיתוח באוקראינה, הפרודקט והשיווק בארה"ב וכו’), ואז כשכולם יושבים ב-remote אין בעיה לעשות בריינסטורם או אפילו סדנאות. כשכולם ב-virtual room אחד זה נורא קל. אבל יש ארגונים שהם יותר מסורתיים וממש קשה להם, ואז אם אני היחידה ש-remote, זה ממש מאתגר. קשה להתחרות בנוכחות הפיזית. כשה – mindset של כולם ב-remote זה עובד הרבה יותר טוב.

אני מניח שרוב מי שקוראות וקוראים את הכתבה הזו יודעים שאת מהמייסדות של WE (לשעבר XXUX), בעיני מבחוץ זו קהילה נהדרת, ואפילו קצת מעוררת קנאה – לנו, הגברים, אין משהו כזה. מה את לוקחת איתך הלאה מהחלק שלך בתהליך ההקמה?

מההתחלה היה מאוד ברור שאנחנו רוצות להקים משהו שמנוהל בדרך אחרת, לא עוד קבוצת מיטאפים. לא חשבנו שאנחנו בונות קהילה; המחשבה היתה לבנות קבוצה נשית, שתיפגש לסשן אחד או כמה סשנים ונראה מה קורה. הקהילה היתה תוצר לוואי מהכוח המטורף שהיה במיטאפ הראשון שעשינו, זו היתה חוויה עוצמתית במידה כזו שגם עכשיו, כשאני נזכרת, זה עושה לי צמרמורת. אני זוכרת את האנרגיה הזאת שהיתה בחדר.

דבר נוסף שהיה ברור לנו היה שהסשנים לא יהיו כמו שבדרך-כלל קורה במיטאפ, כשעל הבמה יש מישהי שהיא אוטוריטה בתחום, ובקהל הנשים יושבות ומקשיבות. יצרנו מפגש שהוא הרבה פחות היררכי, שמעודד הטרוגניות ומגוון של דעות. במפגשים שהייתי בהם עד אז, מי שנשמעה היתה מי שהיא יותר ותיקה, יותר בטוחה בעצמה וכו’. כשיש סביבה שהיא לא היררכית ובטוחה פתאום קולות אחרים מתחילים להישמע ונוצר דיון שהוא יותר מגוון, אורגני ופותח את הראש.

עבודה בקבוצות באחד מהאירועים הראשונים של WE

נוצר מרחב שבו נשים יכולות לשאול כל דבר, ולא ירדו עליהן כי הן “צעירות”, או כי כבר שאלו את זה עשר פעמים. במרחב הזה, בקבוצת הפייסבוק, אפשר לשאול גם שאלות שהן קצת אישיות, או לשתף רגעים מאתגרים, כמו למשל “מראיין שאל אותי אם אני מתכננת לעשות ילדים”, או “ישבתי עם מנהל הפיתוח וגיליתי שהקיפוד שיש לו על השולחן זה בעצם קונדום, מה עושים במצב כזה?”. הנשים מרגישות מספיק בטוחות ב-space הזה כדי לשאול שאלות כאלה, ולדעת שזה לא ייצא החוצה.

עוד דבר שיצרנו במפגשים כבר מההתחלה והיה מאוד חזק, היה השיחות בקבוצות קטנות אחרי ההרצאות. הרבה מהשיחות היו סביב נושאים של מגדר, שלמדנו להכיר אותם יותר מקרוב במפגשים האלה, ולגבש – כל אחת לעצמה – את הגישה שלה והתפיסה שלה לגביהם. אני זוכרת שהשיחות בקבוצות הקטנות במפגש הראשון היו כל-כך אינטנסיביות, שהיה קשה להחזיר את המשתתפות למעגל הגדול כשהיה צריך לסיים אותן. זה היה מרגש מאוד.

מה שקורה בקבוצות של נשים, ואת זה אני רואה היום גם בקבוצות אחרות של נשים, זה שנוצרת אינטימיות תוך בערך… 60 שניות. אינטימיות במובן של להיות פגיעות אחת ליד השניה, להיחשף, לקבל עזרה מנשים אחרות בלי שיפוטיות, כמעט באופן מיידי. זה יוצר חיבור מאוד חזק שעובר באופן טבעי למרחב המקצועי. הקסם הזה לא מתקיים כשיש גברים בסביבה.

גם כמארגן כנסים אני חווה את הקהילה, דרך תוכנית ליווי המרצות, בעיניי היא יצרה שינוי של ממש גם בהגשות לקול הקורא וגם בנוכחות של נשים על הבמה. איך זה קרה מהצד שלך?

עוד אחד מהדברים שהבנו מההתחלה, היה שאנחנו צריכות לבחור את הקרבות שלנו בצורה נבונה. נושא הכנסים היה אחד מאלה שבחרנו להתמקד בהם, מכמה סיבות: גם בגלל שהרגשנו שיש לנו סיכוי טוב לייצר שינוי שם, וגם בגלל ה-visibility הגבוה וה-impact של הגדלת הנוכחות של נשים על הבמה. הרגשנו שבתחום הזה, לעומת למשל פערים בשכר, הרבה יותר קל לייצר אימפקט מוחשי יחסית מהר.

בתוכנית ליווי המרצות העיקרון המוביל היה שאנחנו באמת יוצרות ליווי, ולא הנחייה. זה צוות של נשים שתומכות במרצה בכל דבר שהיא צריכה: אם היא צריכה שיעזרו לה לנהל את הלו”ז, או שיביאו לה מים כשהיא בלחץ, או שאולי ישבו בשורה הראשונה ויגידו לה “את מעולה!”, או אם היא רוצה שייתנו לה בראש כדי שתשפר את התכנים שלה, זה מה שהיא תקבל. אבל הרעיון היה שיש קבוצה שהיא עם המרצה ותומכת בה לאורך התהליך.

הליווי איפשר ליותר נשים להשתתף בתהליך יצירת ההרצאות, וזה יצר על הדרך מעגל שהזין את עצמו. זה עודד מלוות לקפוץ למים ולהפוך למרצות, ומרצות שליוו אותן רצו להחזיר לקהילה את מה שקיבלו והפכו למלוות. גם זה היה מאוד חזק.

לסיום, אני רוצה שנדבר רגע על הנושא של ההרצאה שלך ושל נורית ב-UXI Live הקרוב. הקשר בין UX או Product Design ל-PM. זה קשר מאוד מרכזי לכל מי שעוסק בדיזיין, והוא לרוב טעון. מה הבעיות שלדעתך חוזרות על עצמן בקשר הזה?

לקראת ההרצאה נורית ואני ראיינו עשרות designers ו-PMs. גילינו שהרבה מהבעיות קשורות ל-3 נושאים:

  • גבולות מטושטשים (“זה התפקיד שלי ולא נותנים לי לעשות אותו”, “למה ה-PM מציירים את ה-wireframes ולי נשאר רק לעשות אותם יפה”)
  • אגו (“אני זאת שמבינה יוזרים” מצד הדיזיין או “אני זה שמבין את הביזנס” מצד ה-PM).
  • תפיסת מקום הדיזיין בארגון ואמון מקצועי (“”למה רק ה-PM נפגשת עם לקוחות?”, “למה Dev ו-PM מגדירים התנהגות בלי לערב דיזיינר?”)

ייחד עם הדפוסים האלה, גילינו גם שהבעיות שונות בכל ארגון והן מאוד קשורות למי שמאיישים ומאיישות את התפקידים בפועל. אם מגיעה אשת UX מאוד חזקה וברור לה מה התפקיד שלה, והיא מייצרת לעצמה מרחב, זה מאוד שונה ממצב שבו מגיעה ג’וניורית שלא בדיוק יודעת מה הגבולות שלה, היא עשויה בקלות להפוך לביצועיסטית. גם בצד ה-PM, אם יש VP Product שיודע מה הוא רוצה לקבל מהדיזיין כי עבד עם צוות דיזיין חזק בעבר, זה שונה ממצב שבו ה-VP Product מגייס את ה-inhouse designer הראשון שלו אי-פעם.

דנה כהן בראון ונורית פרס

למה בעצם ראיינתן כל-כך הרבה אנשים? אתן כבר מכירות את התעשייה היטב, לא?

אני מכירה את נורית כבר המון שנים, גם מ-WE, גם מהקבוצה של המנטורים של Google, ובכלל מהתעשייה. בנוסף, היא היתה ה-PM-ית שלי ב-Harman, הם היו לקוח גדול שלי ועוסקים ב-cyber security לתעשיית הרכב. עבדנו מעל שנה ביחד בצורה מאוד אינטנסיבית, ולמרות שכבר הכרנו כשהתחלנו לעבוד, היו לא מעט חיכוכים בינינו. 

כשהתחלנו לפרוט את התוכן של ההרצאה, היה ברור לנו שהנושא יהיה מעניין אבל ידענו שהפרספקטיבה שלנו היא מאוד מסויימת: שתינו ותיקות, בטוחות במקום המקצועי שלנו, באות עם הרבה רקורד, יש לנו את הדרך שלנו לעבוד וכו’. הבנו מהר מאוד שזה לא מייצג את כלל התחום. זו הסיבה שרצינו לקבל פרספקטיבה יותר רחבה. ביצענו ראיונות עומק, עם כל סוגי הדיזיינרים שיכולנו למצוא וגם כמובן עם PMs, גם מארגונים קטנים וגם מארגונים גדולים ומבוססים, וגם כאלה שעובדים בצוות וגם כאלה שהם לבד בארגון. 

ניסינו לזקק מה הבעיות המשותפות ובעיקר מה ה-workarounds שכל אחד המציא וסיגל לעצמו כדי לגרום למערכת היחסים הזו להיות מפרה. את כל אלה אנחנו עובדות היום כדי לרכז ולהביא להרצאה בכנס בצורה שתהיה שימושית וכל אחד יוכל ליישם. המטרה שלנו, בסופו של דבר, היא לייצר מערכות יחסים יותר טובות בין דיזיין ל-PM ודרך זה גם מוצרים יותר טובים.

נשמע מרתק. אני מחכה כבר ל-Dry Runs שלנו כדי לשמוע (לפני כולם 😉) מה גיליתן. תודה רבה דנה!