אחד על אחד עם רקפת להט: על עולם הדפוס, הריגוש שב-UX ועל כיסויי זקן

בחודשים שעבדתי עם רקפת על ההרצאה שלה ל-UXI Live, צחקתי המון, אבל בריאיון הזה הגענו לשיא חדש. דיברנו על עולם הדפוס התעשייתי ועל ההבדל בינו ובין עולמות מוצר אחרים, על תופעות מעניינות בבתי דפוס בארצות הברית ועל הריגוש שיש לרקפת בעיסוק ב-UX Design.

היי רקפת! איך זה להיות דיזיינרית בחברה שמתעסקת בדפוס, ואיך זה שונה ממקומות אחרים שהיית בהם?

קודם כול, מה שמאפיין את עולם הדפוס התעשייתי הוא שפשוט, למעט הידע המקצועי שלי בתור מומחית UX, לא הייתה לי שום דרך להשליך מניסיון קודם, כלום. אפילו כשעבדתי בחיל-האוויר בכל מיני פרויקטים סודיים, אפשר היה עדיין לשאול ידע מסיטואציות אחרות, מפרויקטים אחרים, לגבי היבטים של הפיצ'ר. פה – נאדה. אני חושבת שחלק מזה נובע מכך שתחום הדפוס התעשייתי הוא לא באמת הייטק, זאת אומרת הוא פילוסופית מגיע מייצור, מ-Low Tech, ובזה לא היה לי שום רקע.

עניין נוסף הוא שאני ממש-ממש אוהבת את מה שאני עושה אבל גם אחרי שש שנים בדפוס תעשייתי, אין שום דבר מרגש בתחום הזה.

אני לא אכתוב את זה.

אני אנסה לנסח את זה אחרת. גם בפרויקטים שאני מתלהבת מהם, ואני רוצה לספר עליהם לבן הזוג שלי, אני צריכה לחשוב הרבה איך לנסח את מה שאני רוצה לספר כדי שהוא יפגין את אותה התלהבות כמו שלי, כי פשוט תחום התוכן הזה לא נוגע למה שאנשים רגילים מכירים.

כלומר זה עולם סגור, שרק מי שבתוכו מבין את הקטע?

כן.

הנקודה השלישית היא שאנחנו מדברים על HP Indigo, ויש כל מיני סוגים של חברות דפוס דיגיטליות, עם פילוסופיות שונות. אם תיקח למשל את זירוקס, הפילוסופיה שלהם היא שהמפעילים צריכים להתערב כמה שפחות בתחזוקה של המכונה, "שגר ושכח". לכן אם מתעוררת בעיה יש אצלם כמה שיותר פתרונות בשביל שאפשר יהיה לפתור אותה כמה שיותר מהר ולהמשיך להדפיס.

ב-HP Indigo, ואני לא יודעת עד כמה זה מכוון, הפילוסופיה היא שהמפעילים צריכים להיות hands-on בתפעול של המכונה, כלומר הם צריכים לדעת לפתור כל בעיה שיש במכונה. אני חושבת שהחשיבה הזאת גלשה גם לכך שבסופו של דבר משתמשי הקצה חויבו לנהל את כל התהליך הזה, דהיינו אם המוצר שלנו כל כך מורכב, אז גם הגיוני שהמפעילים שלו צריכים לעשות דברים מאוד מורכבים כדי לבצע בו פעולות.

איך נכנסים לנעליים של דפסית או דפס?

כמו שאתה מבין, דפס של אינדיגו לא דומה לדפס של חברות אחרות בגלל התפיסה של אינדיגו לגבי מה שהוא צריך לעשות. אני חושבת שזה נותן המון ערך לדפסים של אינדיגו, באופן פרדוקסלי, מפני שהם מגיעים למכונה עם כל הידע שצברו על המכונה. זה לא סתם ללחוץ על כפתור ולהדפיס אריזות. הם חייבים לרכוש הרבה מאוד מיומנויות בשביל להצליח בתפקיד שלהם.

בשנים האחרונות נכנסו לעולם הדפוס התעשייתי מכונות ששמו דגש על חדשנות בעולם המאוד-שמרני הזה, כמו Landa, למשל. זה השפיע על העבודה שלך?

לנדא ספציפית ממש פרצו את הדרך לשינויים שחלו אצלנו. אפילו הגורמים השמרנים במכונות שלנו (ובצדק, הלקוחות גם שמרנים) נכנעו לדרישות ה-UX שחייבו שינויים מהותיים, וזה קרה בזכות לנדא. אז תודה. אבל צריך להבין מאיפה השמרנות הזו מגיעה. התחלנו עם מערכת שהתחילו לאפיין אותה ב-2000 ומשהו. היא עודכנה מאז, אבל היא יצאה מקונספט מסוים. אנשי ה-UX בחברה היו במצב הרבה יותר פתוח כדי לקבל את זה שהקונספט הזה כבר לא מחזיק מים, יחסית למהנדסים, שהם אלה שנתנו לנו את הדרישות לעיצוב ה-UX.

אילו סוגי מערכות יש בתוך העולם של תוכנה לדפוס תעשייתי? אילו סוגי מוצרים?

ישנו הממשק העיקרי של המכונה, שהוא בעצם ממשק שאפשר לקרוא לו "חלונאי". יש הרבה מאוד מוצרים שתומכים במערכת הזאת, מצד אחד בעולם ה-pre-print, כלומר במערך הגרפיקה העצום שמייצר את המוצרים הגרפיים שנכנסים למכונה, ומצד אחר בעולם המסחרי של ניהול המכונה ורצפת הייצור.

העולם הזה מאוד מורכב. למשל, אם יש עכשיו ספר להדפיס, ויש חמש מכונות דפוס ברצפת הייצור, איך מחליטים לאיזו מכונה להקצות את העבודה? ישנם השיקולים שקשורים למכונות הדפוס עצמן וישנם השיקולים שקשורים לבית הדפוס כעסק. הלקוחות שלנו צריכים להחליט הרבה מאוד החלטות שקשורות לעלוּת של המוצר הסופי, איזו מכונה יכולה לייצר את המוצר יותר טוב, איזו מכונה יכולה גם לייצר מוצר שעובר אחר-כך לתהליכי פינישים (גימור) כמו חיתוך, קיפול, למינציה, עיטוף וכו'. מכונת הדפוס נמצאת באמת רק באמצע התהליך.

נוסף לממשק העיקרי, "החלונאי", יש מערכת וובית ענקית עם Knowledge Base של How To, ועוד ממשקים ש-HP מייצרת בשביל שבעלי בית דפוס ישתמשו בכלים של HP כדי לנהל את הכול ולא רק את האופרציה שקשורה למוצרי HP (כי בכל בית דפוס יש גם מכונות דפוס אחרות, חלקן אנלוגיות).

סיפרת לי שיצא לך לתצפת בבית דפוס בארצות הברית (לפני הקורונה), מה הפתיע אותך בתצפיות האלה?

מזכרת מה-bible belt

הדבר הראשון שראיתי בארצות הברית היה שני סוגים של תרבויות, אחד הוא התרבות של האומה והשני הוא תרבות ארגונית.

מבחינת העובדים, ברור שהם יעשו את העבודה לפי הספר ולא בצורה יצירתית. ברור שאת כעובדת יודעת מה את צריכה לעשות; זאת הדרך המקצועית לעשות את העבודה וככה תעשי אותה. אין עיגול פינות – ברור לכולם, החל מהעובדים הכי פשוטים, שאת העבודה צריך לעשות בצורה מקצועית. It goes without saying בכלל.

לגבי התרבות הארגונית, השוני היה מאוד בולט בין בית דפוס אחד לבתי דפוס אחר. כל בתי הדפוס שהייתי בהם היו בתי דפוס מאוד גדולים, משהו שנראה כמו מפעל עם 40 מכונות דפוס וגם יותר מזה. היו מקומות שבהם היה ברור שהדפס אחראי על המכונה, על פתרון הבעיות, על הניהול של כל התכולה מסביב. הייתה להם הרבה מאוד agency להחליט את כל הדברים בעצמם. מנגד, היו מקומות שהניהול של הדפסים היה מיקרו מנג'מנט, בכל שלב ושלב של העבודה, אף על פי שאלֶה היו אותם דפסים מבחינת המיומנות והיכולות. זאת פשוט תרבות ארגונית אחרת לגבי איך תופסים את המקום של הדפסים.

זה גם משפיע על התכנון של המוצר, לא?

כן, ושני הסגנונות שתיארתי היו מאוד מוסדרים, מאוד. אבל הם עדיין הצביעו על תרבויות ארגוניות שונות לחלוטין.

יש עוד דברים שתפסו אותך בביקור?

בכל בתי הדפוס שם היה צריך לבוא עם כיסויי ראש חד-פעמיים כחולים, שזה סבבה. אבל הייתי בבית דפוס אחד, אני חושבת שהוא היה ב-bible belt, שם היה כיסוי ראש כמו בכל מקום, אבל היו גם כיסויי זקן. ברגע שראיתי את שני המכלים האלה, עם שני סוגי הכיסויים, הבנתי שזה לא אותו עולם שאני מכירה. כל הדפסים שם היו מטר תשעים על מטר תשעים, עם זקן, קעקועים, כל מה שאתה מדמיין. כל החבר'ה האלה ודפסית אחת.

כמובן שהצמידו אותי לדפסית היחידה שהייתה שם. באיזשהו שלב שברתי איתה את הקרח, סיפרתי לה קצת על הילדים שלי, והיא סיפרה לי על הילדים שלה, ועל הבת שלה, בת השש. היא הראתה לי תמונות שלה וסיפרה על הטיול האחרון שהן עשו. ילדה חמודה בת שש, בלונדינית עם צמות, תמונה של אחת עומדת ליד השנייה. האימא עם הרובה, הבת עם הרובה. הרובה של הבת היה מן הסתם יותר גבוה מהבת, ושתיהן עם הרגל על הצבי.

ניסיתי לחשוב על רפרנס שאני יכולה לספר לה בתור סיפור מקביל, אבל החוויות שלי בַתור בקיפצובה נראו לי פחות רלוונטיות. אני גם שמעתי ממנה לָמה היהודים שימושיים, אבל אני לא כל-כך מסכימה איתה.

לא קיפצובה

שמעתי שאת הולכת לדבר בכנס על קייס-סטאדי שעשית בו redesign. למה היה חשוב לך להציג בכנס דווקא משהו מהשטח?

מה שאני אוהבת במקצוע הזה הוא שכל פרויקט, אפילו הקטן ביותר, הוא תרגיל מחשבתי. למעשה יש לנו איזושהי בדיחה, שעוד לא הוכח שהיא לא נכונה, שבכל פעם שמגיעים אלינו עם הדרישה "טוב, רק תוסיפו צ'ק בוקס", בדגש על צ'ק בוקס, בטוח יתברר בסוף שיש משהו מורכב שצריך לעשות שם.

כמובן שישנם כל הדברים הכיפיים האחרים, ובעיקר כשאת מצליחה למצוא פתרון נכון וגם לראות שאת ממש תורמת לתהליכים, אלה חלקים מאוד חשובים בעבודה. אבל ההנאה העמוקה והראשונית ביותר היא מהתהליך של החקירה ושל הפיצוח של החידה. ובעצם אלה ההרצאות שהכי מעניינות אותי, גם בכנס: חידות, תעלומות, סוגיות שרצו לפתור, אבל לא רק דרכי הפתרון אלא גם מה היה התהליך שבו אנשים הגיעו לרגעים של האאוריקה. וזה מה שאהבתי בפרויקט שאני מציגה בכנס.

מה שכיף ב-UX, באמת לא משנה אם המשימה היא פיצ'ר קטן, פיצ'ר גדול, אפילו באג. כל דבר הוא שאלה, ואף פעם התשובה הראשונית שעוברת בראש היא לא הנכונה. תמיד צריך לחשוב על משהו, תמיד צריך לבדוק.

תודה רבה, נתראה בקרוב בכנס!