אחד על אחד עם דנה שמעוני: על עצמאות, חיבורים והקשר בין עיצוב וריקוד

דנה שמעוני היא מעצבת מוצר עצמאית מנוסה, שעזרה גם לי בעיצובים נהדרים בעסק שלי (עוד על ההיכרות בינינו – בראיון). היא גם רוקדת מחול אימפרוביזציה הרבה שנים, והחיבור בין שני העיסוקים האלה הביא אותה לבמה של UXI Live השנה. בשיחה איתה היא סיפרה לי כמה סיפורים מעניינים מהעבר, על החלטת הנטוורקינג שהביאה אותנו לעבוד ביחד (אחלה טיפ לעצמאים!), על הריקוד, ועל איך הכל מתחבר ביחד. מוזמנות ומוזמנים לקרוא ולהצטרף לשיחה.

תמונה עליונה – צילום: רונית לובצקי

היי דנה! בדקתי ומסתבר שאת כבר מעצבת כבר איזה 20 שנה. רוב הזמן הזה היית עצמאית, למרות שאני בטוח שהיו לך הרבה הזדמנויות לעצור בדרך. זה עד כדי כך טוב להיות עצמאית?

האמת היא שאחרי הלימודים דווקא הייתי לא עצמאית בכלל, אפילו לא חשבתי על הרעיון הזה. הייתי בכל מיני חברות כאלה של פרסום, שיווק, מיתוג, טחינת שעות של אנשים צעירים שאין להם חיים. אלה היו עבודות מזעזעות שאתה עובד בהן מיליון שעות ומרוויח 4,000 ש"ח לחודש או משהו כזה. עברתי מפרסום, למיתוג, לשיווק ולכל דבר אחר שמצאתי. זה היה ממש קשה.

באיזשהו שלב מישהו הציע לי להחליף אותו ב-LivePerson. זאת היתה עבודה ממש פשוטה, רק לעצב את הצ׳ט שלהם, כל יום סקין אחר. לקח לי חמש דקות לעשות את זה כל בוקר, וכל שאר היום חיפשתי את עצמי, קראתי דברים באינטרנט כמו הבלוג שלך אבל נדהמתי מהתנאים – פתאום הייתי בהייטק והרווחתי כסף, ולא רק זה, גם האנשים היו נחמדים ולא כרישי פרסום כמו שהייתי רגילה לפגוש.

קצת אחרי זה מצאתי את עצמי מעצבת ממשקים ו-UX לפני שכולם קראו לזה ככה. בצורה אינטואיטיבית, התחלתי לשאול את השאלות שהיום הן ברורות מאליהן, "מה עושים במסך הזה?" ו"מה הבנאדם יצטרך לעשות?". אלה שאלות שמאז כבר מיסדנו אותן, סידרנו אותן, אבל אז זה היה מאוד "על הדרך". בסביבות 2009-2010 ראיתי את הבלוג שלך ושל אמיר דותן והתחלתי לקרוא אותם.

ואיך הגעת לעיצוב אפליקציות מובייל?

זה היה דרך יזם בשם חמי ויינגרטן. נפגשנו בבית קפה והוא סיפר לי על המוצר שהם רוצים להקים – Fooducate. הוא הוציא אייפון כדי להסביר על המוצר, ואני חשבתי לעצמי "וואי זה מגניב" (לא היו לאנשים סמארטפונים עדיין) ואז הוא שאל אותי "את רוצה לעצב לנו את האפליקציה? אין לנו כסף לזה". מיד עניתי לו "ברור, מה, אני חייבת לנסות את זה, זה… אף אחד שאני מכירה לא מעצב אפליקציות".  ככה יצא לי להיות מעצבת המובייל הראשונה בארץ בערך. ואז כולם באו, כל הלקוחות עם אפליקציות המובייל.

ואז גם, אני לא יודעת אם אתה יודע את זה, אבל אתה… משימת הנטוורקינג היחידה שאי-פעם נתתי לעצמי.

אני?

כן, הלכתי לכנס של UPA ואמרתי לעצמי, שאם אני רואה אותך או את אמיר דותן בכנס, אני אומרת לכם שלום, כל הכבוד על הבלוג. ואז נראה לי שישבת מאחורי באיזה כנס, אז באמת אמרתי "כל הכבוד על הבלוג" וזהו.

זה היה מעולה שעשית את זה, אני עוד זוכר את העיצוב שעשית לאתר הראשון של יוניק יו איי, וגם את האתר השני (שקיים עד היום) בחלק שמתחיל כשגוללים למעלה מעמוד הבית

זו היתה הפעם היחידה והאחרונה שתכננתי וניגשתי למישהו בכנס. אחרי שחמי והאנשים שהוא הפנה אלי התחילו לעבוד איתי,  היה לי רגע של הארה –  ישבתי עם לקוח בפגישה, וחשבתי לעצמי "כזה אני רוצה, תביאו לי עוד לקוחות כאלה. חכם, נחמד, עדין, מבין עניין…" – אפילו לא אמרתי את זה בקול,  והוא באמת הפנה אלי את החברים שלו, זה עבד.

במהלך העצמאות הממושכת היו לך כמה תחנות שיצא לך לעצור בהן, היה את Gong, והיום את ב-LinearB. למה דווקא במקומות האלה ולמה בכלל? את כבר מנוסה, את מכירה את החוויה של עבודה בחברה, אז למה לוותר על הדינאמיות וכל הכיף הזה של להיות עצמאי?

הייתי המון שנים עצמאית ותמיד שאלו לי אם לא קשה לי לא לעבוד עם אנשים. האמת היא שזה לא קשה לי. אני מאוד אוהבת לעבוד לבד, אבל החלטתי שכדי להיות בטוחה אני צריכה לבדוק את זה קודם, אולי יותר טוב לעבוד בתוך חברה ואפשר להתעמק במוצר לאורך זמן.

כש-Gong הגיעו אלי, גיליתי קבוצה של אנשים ממש מרשימים, מנוסים, חכמים ועם המון ידע. היה מאוד מעניין לעבוד איתם, וגם הגעתי בשלב הכי מרגש – כשממציאים את הכל ואין עדיין כלום. אני פשוט נשאבתי לזה, הם כל הזמן נתנו לי עוד ועוד שעות עבודה עד שבסוף הגעתי למשרה מלאה.

צילום: רונית לובצקי

כשכירה, מצד אחד את באמת צוללת עמוק, ולמרות שגם בעבודות שאני עושה עם לקוחות אני מאוד dedicated, אני נורא בתוך זה, בכל זאת במשרה מלאה זה אחרת. מצד שני, עבודה במקום קבוע עם אנשים וכל הפוליטיקה, אני חושבת שזה פחות בשבילי. יש לזה גם צדדים טובים, זה מעניין, זה מאתגר וגם כיף שאפשר לאכול עם הצוות צהריים ולעשות צחוקים. אבל זה גם היה לי מוזר כי במשרד, את יכולה לשבת ולעבוד ואז מישהו בא ואומר לך, "תראי מה עשיתי לאחי לחתונה" או "את יכולה לעצב לי לוגו לקבוצת כדורעף הנשים שלי?" ואת שואלת את עצמך, "אתם לא עובדים? מה קורה איתכם?!" כעצמאית, אני רגילה לעבוד כל היום ואני אוהבת את זה. לקח לי זמן להתרגל לזה שאני לא על טיימר ושזה לא נורא אם אני לא עובדת שעה רצוף.

דרך אגב, אף פעם לא ויתרתי על העצמאות לגמרי, כי גם כשהייתי שכירה ב-Gong עדיין היו לי כמה לקוחות שעבדתי איתם. מאוד קשה לי להיות רק שכירה ואני תמיד רוצה קצת לעשות דברים אחרים. אני אוהבת יותר להיות עצמאית כנראה, אין מה לעשות.

הפוליטיקה בארגון יכולה להיות מאתגרת מהנסיון שלי, גם בתור עצמאי שבא מבחוץ. גם את מרגישה את זה?

היה מקום אחד שעבדתי בו שמנהל השיווק היה גאון ונערץ, אבל לדעתי הוא ממש לא הבין שיש קשר בין מה שהוא עושה אלינו. כמה שלא דיברתי איתו, קיבלתי תשובות מאוד אמריקאיות, "כן ברור, אנחנו צריכים לעבוד ביחד". אבל בפועל זה היה ממש קשה לגרום לו להבין שאנחנו עובדים על אותו מוצר.

בשלב מסוים צוות השיווק הגדיר מיתוג חדש לגמרי, והם נזכרו לעדכן אותנו ב-product רק בסוף התהליך. יום אחד פשוט הודיעו לנו "בעוד שבועיים עולה המיתוג החדש". אני אמרתי להם שחייבים לעצב את המוצר בהתאם, כי זה לא הגיוני שהלקוח ילך לאתר, יקנה ויגיע למשהו שנראה בצבעים אחרים, בשפה אחרת. מה שבאמת רציתי להגיד זה "מה נסגר איתכם? יש פה צוות עיצוב פרודקט, מכיר את המוצר, למה לא לערב אותו בתהליך של המיתוג? להראות לנו את האופציות, שנחשוב ביחד, שגם נבין את השיקולים של חברת המיתוג".

היו לי שבועיים של טירוף, של לנסות לסחוט מחברת המיתוג מה היו השיקולים שלהם ומה הם חשבו, והם לא ידעו מה להגיד לי בכלל. הם בכלל לא הבינו מה אני רוצה, ופשוט הייתי צריכה לקחת את כל מה שהצלחתי להוציא מהם, לנתח את זה ביחס למוצר, לעשות רשימת מלאי של כל הקומפוננטות שיש לנו, איזה צבעים אפשר לתרגם ל-UI, כי הצבעים היו מאוד קיצוניים. זה היה בולט ומאוד ססגוני לשיווק, אבל לא היו שימושי לחיוויים של טוב, רע, לחיץ… הייתי צריכה ממש לעדן אותם ולראות איך אני יוצרת מזה שפה שעובדת בתוך מוצר, ועדיין מחוברת למותג.

הרגשתי שהם פשוט לא הבינו שהדברים קשורים אחד לשני. זה היה ממש מוזר בעיניי וחבל. אלה לא היו דברים שנעשו כלפינו בכוונה, פשוט היה איזה קצר. מאז אני דואגת לבקש ממש מההתחלה לדבר עם אנשי המרקטינג, כי אני ממש רוצה שיהיה חיבור, שהעיצוב והשפה יהיו אחידים בין השיווק למוצר. לא אחד לאחד, אבל שיהיה איזה קשר.

אני חושב שכולם יסכימו שכשארגונים גדלים, יש ניתוק שהולך וגדל בין החלקים השונים בארגון. יום אחד התופעה הזאת התחברה לך עם ריקוד אימפרוביזציה. איך זה קרה?

אימפרוביזציה בתנועה זה משהו שאני עושה כבר הרבה זמן, כמעט 15 שנים. זה כל כך מעניין ומגוון, ומשתנה בין קבוצות ובין גילאים ובין מקומות ומבחינתי זה מרתק. הריקוד מביא אותי להמון סיטואציות שהן מאתגרות, כלומר הן לא מחייבות אבל הן מאתגרות באותו רגע. הן מאפשרות לי ללמוד מהן המון דברים על עצמי, על איך אני מגיבה לאנשים, על איך אני מגייסת אנשים, איך אני מתעלמת מאנשים – כל הדברים האלה שעושים ביומיום, נוגעים בהם בריקוד ב"מיקרו", בתנאי מעבדה. לכן זה ממש מעניין.

זה דומה מאוד ל- Design Thinking: את לומדת את המצב, עושה מחקר ואחרי זה יש לך אמפתיה לאנשים האחרים שעוזרת לך להתחבר אליהם, להכיר אותם, לראות מה הם עושים, להבין את המוטיבציה שלהם. יש משהו דומה בתהליך הזה שהוא גם קטן וגם ברגע, והוא בדרך-כלל גם באווירה די כיפית ומשחקית.

אלה רגעים שאין הרבה הזדמנויות להיות בהם בחיים, כי רוב הזמן אנחנו עושים דברים למטרה מסויימת. גם אם זה ספורט, למשל, אז עושים את זה כדי לפתח שרירים או כדי להתאמן למרתון או לטריאתלון. בריקוד אתה בא, רוקד – וזהו, זה היה ונגמר. אמנם נשאר לך המון מזה, אבל זה דומה להליכה להופעות מוסיקה, זאת חוויה, זה מאוד "כאן ועכשיו". אתה יכול לנסות לתאר את זה, אבל זה קצת כמו לראות שקיעה – זה כל פעם קצת אחרת, ואתה יכול לצלם את זה, אבל זה לא יעביר את החוויה באמת.

ואיך זה התחבר לך למה שקורה בארגון?

מבחינתי כל הדברים שאני עושה קשורים אחד לשני. זאת אומרת שאם אני רוקדת, אם אני עושה יוגה, אם אני מכינה חביתה, ואם אני מדברת עם לקוח, יש קשר. ובגלל זה אני גם אוהבת לעשות כל מיני דברים, כי אני מרגישה שאם אני עושה משהו אחד, עוברת למשהו אחר וחוזרת לדבר הראשון, הם משלימים ומעשירים אחד את השני.

אחרי שחוויתי ריקוד אימפרוביזציה בקבוצה שממש עובדת טוב ביחד, היה לי מאוד עצוב לי שזה לא קורה בכל מקום, גם בריקוד וגם בארגון.

אני תמיד מרגישה שיש נתק בין המחלקות בארגונים, ומצאתי את עצמי עושה כל מיני פעולות מוזרות כדי לגייס את כולם או לפחות להיות בקשר עם חלק. היה ארגון שעבדתי איתו ובמשך תקופה היה לי קשה שם, באותו זמן רקדתי עם קבוצה מדהימה,ובאיזשהו שלב ממש בחרתי בקבוצת האימפרוביזציה דמויות שהיו מבחינתי האנשים שאני עובדת איתם – הוא הפרודקט, היא המעצבת השנייה, הוא ה-VP וממש כאילו ראיתי אותם בחדר רוקדים. מצאתי את עצמי חושבת, "כן, זה מה שהפרודקט היה עושה עכשיו, וככה כדאי לי לתקשר עם המעצבת". זה ממש נתן לי זמן לחשוב איך אני מתנהגת מול הדמויות. זה היה קצת הזוי אבל זה היה תרגיל מאוד מעניין.

ואיך השפיעו הנסיונות שלך לחבר בין קבוצות בעבודה?

באחת החברות אמרו לי, "טוב זה מפריע לך? אז תעשי לנו ברנד-בוק". אמנם לא עשיתי ברנד-בוק מאז 92' בערך, אבל אמרתי – יאללה מגניב. התקשרתי לכל המחלקות  ועשיתי להם שיחות העצמה: "אתה כותב מדהים, אני עושה ברנד-בוק, אתה חייב לכתוב לי מהזווית שלך על המוצר" וכו'. חזרתי על זה עם עוד כמה אנשים ועשיתי ספר של כולם ביחד. זה היה מדהים, הם פשוט כולם הרגישו שהם חלק מהפרויקט הזה וזה חיבר את כולם.

אתה יודע, לא תמיד אני מצליחה. בסך הכל אני די ביישנית, אני לא איזה בן-אדם שבא לארגן, בא להרים. אז אני עושה את זה בדרכים עדינות ואינטרוברטיות שפיתחתי. וכשזה עובד זה ממש כיף.

תודה רבה דנה, זה היה מרתק. נתראה בכנס!